אמונה- ציווי על רגשות ביהדות

כפי שכבר הזכרנו בשיעור

על היחס בין בנים לבנות ביהדות, אחד הנתונים הבסיסיים ביותר בגישה ליחס בין בני האדם (ובעיקר בין הנשים לגברים) ביהדות ואחד ההבדלים הבולטים בין התפיסה המודרנית לזו התורנית הוא היחס לעצם הרגשות של האדם. על פי התפיסה המודרנית האדם הוא עבד לרגשותיו, הרגשות הם משהו בלתי נשלט הכובש אותנו ואנחנו יכולים, במקרה הטוב, לנסות ולהילחם בהם או לכבוש אותם חזרה. גישה זו באה לידי מיצוי בשיטתו של פרויד, פרויד כל כך פיתח את הגישה הטוענת שלאדם אין שליטה על רגשותיו או על תחושות נפשו הפנימיות, עד כדי כך שהוא טען ל"דטרמיניזם " מוחלט. על פי תפיסתו, החוויות שאנו צוברים (בעיקר בתת המודע) במשך השנים מעצבים לחלוטין את אופי מחשבתנו ולכן כל תגובותינו לעולם הם תוצאה של מה שצברנו בעבר. על פי גישה זו אין כל מקום לדרוש מהאדם לשלוט על מעשיו וודאי וודאי על רגשותיו. להיפך, הפסיכולוגיה החדשה מעודדת את האדם מאוד ל"פרוק את הרגשות", "לומר כל מה שעולה על רוחו" וכדומה. "כל הרגשות כולם הם לגיטימיים" טוענים חסידי השיטה ומה שלא לגיטימי הוא אופן התגובה לרגשות אלה. כלומר: מותר לאדם לכעוס מאוד על אדם אחר ולשנוא מישהו זה בהחלט לגיטימי, הבעיה תתחיל כשתנסה ליישם את הרגשות הללו בפועל ולפגוע בו- אז יהפכו המעשים ללא לגיטימיים. האדם הוא "תוצר" מעצם הגדרתו ולכן אין לו שליטה על האופן בו הוא חושב או מרגיש.

גם מי שאינו דטרמיניסט מוחלט מתקשה מאוד להבין את הצוויים שיש בתורה על רגש. התורה מלאה מציווים כאלה:
"ואהבת את הגר", "לא תשנא את אחיך בלבבך", "ושמחת בחגך" וכיוצא באלו הם חלק ממרקם החיים הדתיים, כשמעל כולם עומד הציווי של "ואהבת את ה' אלוקיך". פרשני המקרא והתורה עמלים להסביר את מהותם של הצוויים הללו ואולם כהבנה בסיסית נדמה שהעיקרון המרכזי הוא העובדה שהתורה אכן מצווה על רגשות. האדם אינו נתפס כתוצר של רגשותיו או כמי שאינו יכול לשלוט עליהם, הוא בהחלט יכול להשפיע על הצורה שבה הוא חש, על רגש האהבה והשנאה הטבועים בתוכו ועל אופן התייחסותו לדברים שונים. האדם מצווה לאהוב חלקים מסויימים של הבריאה, לא לאהוב חלקים אחרים, לשמוח בזמנים מסויימים של השנה ולהיות עצוב בזמן אחר. אנו מוצאים שלכל אורך ההיסטוריה התקשו רבים לשמור את המצוות הקשורות ברגשות. כשאולי הסיפור הבולט ביותר הוא סיפורו של שאול ש"חומל" על חלקים קטנים משל עמלק ואינו משמיד אותם ובעקבות כך נענש ומאבד את המלוכה. שוב- התורה מצווה על שנאת הרע ועל השמדת עמלק ואין מקום לרגשות חמלה הנובעים מליבו של האדם.

לפני זמן לא רב נשאלתי שאלה על ידי אישה שהתקרבה מאוד לסיום שנת האבל על אביה. מספר ימים מועט לפני סיום השנה עתידה היתה להיערך חתונה של חברה מאוד טובה של האבלה והיא התקשתה מאוד שלא ללכת לאירוע. גם כאן עלתה העובדה שהתורה אינה "סומכת" על האדם באבלותו והיא מצווה על מצוות מסוימות שאותם הוא חייב לשמור ועל מצוות ודרכי התנהגות אחרות שאוסרת על הבעת רגשות. מצד אחד אסור לאדם לשוט שרט בנפש על המת ומצד שני הוא מחוייב להימנע משמחות במשך שנה, מצד אחד הוא חייב ש"לא להתאבל יותר מידי" ומצד שני לומר קדיש שנה שלמה וכדומה... התורה קובעת מה מקובל לשמור ומה לא ואיך ראוי ונכון להתנהג בזמן אבל. אבלים מסויימים חשים קושי גם עם הדרך הזאת- מדוע שהתורה תומר לי איך להביע את צערי? אולי אני אכן מאוד מצטער, אבל מאוד רוצה ללכת לשמחות של אחרים (חברים קרובים וכו')? מדוע דווקא קדיש, גידול זקן ושאר הסממנים הם הדרך הנאותה להתאבל?

נדמה לי שיש מספר עקרונות שחשוב להבין כדי לענות על השאלות הללו ולהבין את יחסה של התורה לרגשות האדם אולם שני הבולטים שבהם בהחלט קשורים זה בזה ואולי אף משלימים זה את זה. העיקרון הראשון הוא שמצד אחד היהדות רואה באדם יצור עם יצרים, שיצריו יכולים אף להטעות אותו עצמו (!) ומצד שני אמונה מוחלטת ביכולתו להתגבר על יצרים אלה.
למה כוונת הדברים? ניקח לדוגמא את עניין האבלות שהזכרנו. האדם יכול בהחלט לשקוע באבל (ל"ע, כמובן) ולהפוך אותו למרכז חייו. כולנו מכירים אנשים שאיבדו בצורה טרגית קרוב והפכו את עצמם ל"אבלים" כהגדרת חיים. אני אישית מכיר הורים שאיבדו בן בתאונת דרכים ל"ע והפכו את האבל לכל חייהם, הם מבלים את זמנם בנסיעה מיצרן ציוד הנצחה אחד למשנהו, רוכשים שלטים, מנורות, שרשראות (בעיקר לבתי כנסת) וכדומה ואת שאר הזמן הם מבלים בחלוקתו של הציוד הזה. הורים רבים מסוגם הופכים את עצמם לאבלים במשרה מלאה. עכשיו, ניתוח מעמיק של העניין בוודאי יעלה שאין כאן "רצון" מודע שלהם להפוך לכאלה, אלא שהאדם יכול לשקוע בהחלט באבל מסוג זה ולהפוך אותו למרכז חייו. כולנו נתונים לחולשות למיניהם ואחד הבולטים שבהם הוא פחדנו מהמוות והקושי שיש לנו להבין אותו ולכן לעיתים קרובות האדם עשוי לגלוש בקלות רבה לאבל לא ניתן לכיבוש. אם תשאל אדם כזה האם הוא רוצה להיות בדיכאון תמידי או בעצב בלתי נשלט הוא ישיב לך שלא, אולם הוא שוקע לתוך שגרת החיים הזאת למרות רצונו. מדובר כאן בעניין רגשי, שיכול להוביל את האדם לטעויות נוראיות. ניתן להביא דוגמאות רבות נוספות לעובדה שהאדם יכול לעשות דברים, מרובי רגש, שנובעים מתוך עיוות או בעיה עמוקה. אולם בניגוד לשאר החולשות של האדם, דברים אלה יכולים לנבוע מעומק הרגש האנושי. האדם יכול לשכנע עצמו שהוא "לא שמח" כי יש לו (ובהחלט יש לו) סיבות רבות להיכנס לדיכאון... הוא יכול לשקוע בסוגים רבים של רגשות שליליים ולהפוך רגשות אלו לעניין מהותי בחייו. העיקרון שאני רוצה להעלות הוא פשוט: הרגש האנושי, כמו כל האדם, נתון לנפילות רבות, לחולשות איומות ולכן ממילא הוא גם נתון לחטא, ואדם בהחלט יכול לחטוא לעצמו. הוא יכול להרעיב עצמו למוות (אנורקסיה), הוא יכול להתאבד והוא יכול לשקוע ברגש שאין לו מקום.

לאחר שנבין שהרגש האנושי יכול להוביל לטעות או לטעויות נוראיות, ממילא נוכל לעכל יותר בקלות את הצד השני של המשוואה- האדם יכול גם לתקן את הרגש שלו. הוא יכול (וצריך) לעבוד על רגשותיו, על מצבו הנפשי ועל מה שהוא מרגיש או ירגיש בעתיד. הרגש נתון לתיקון בדיוק כמו שהוא נתון לחטא וכמו שאדם צריך לעבוד על מעשיו ולתקן אותם כך הוא צריך לעבוד על הרגש ולתקן אותו. אומנם יש הבדלים בין הדברים והעבודה על הרגש היא מורכבת יותר ועמוקה יותר, אולם הרגשות בהחלט נתונים לשליטה. מצד אחד הרגשות מועדים לפורענות ומצד שני ניתן לשלוט עליהם בכוח המודע.

בגלל המורכבות של השליטה והעבודה על הרגשות עסקו בכך חז"ל ולימדו אותנו דרכים שבהם נוכל להשפיע על הרגשות והמחשבות. כמו, לדוגמא, לגבי המצווה לאהוב את ה' שהזכרנו:
"וזו היא הדרך להשיג בה אהבת השם, ברוך הוא: בשעה שיתבונן האדם במעשיו ובברואיו הנפלאים הגדולים, ויראה מהם חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב את המקום, ברוך הוא, ומשבחו ומפארו, ומתאווה תאוה גדולה לידע את השם הגדול, כמו שאמר דוד (תהלים מב ג): "צמאה נפשי לאלהים לאל חי". וכשמחשב בדברים האלו, מיד הוא נרתע לאחוריו, ויירא ויפחד, וידע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה, עומדת בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות, כמו שאמר דוד (תהלים ה ד - ה): "כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך - מה אנוש כי תזכרנו""
(אורחות צדיקים, שער האהבה ד"ה וזו היא)

ועוד דוגמאות רבות כאלו. מכיוון שבהחלט קשה לאדם לשנות את הרגש, הרי שחכמים מציעים דרכים שונות ו"תרגילים" שבעזרתם יוכל האדם ללמוד לשלוט גם בחלקים הללו של אישיותו. כשם שאנו מצפים מאדם השקוע בדיכאון עמוק ל"עשות משהו עם עצמו" ולצאת מהדיכאון, כך ישנם רגשות רבים ודרכי מחשבה שאותם יש לשנות ולטפח, ללמד את עצמך לחשוב נכון, להרגיש נכון ולראות נכון את העולם. ההנחה היא שהאדם יכול לחנך את עצמו לראות את היקום בצורה חיובית, הוא לא "תוצאה" של מה שהעולם זימן לו, אלא הוא בהחלט יכול לשנות את האופן בו הוא רואה או מנתח את המציאות. כך ניתן להבין טוב יותר את מה שאומרים חכמים: "איזהו עשיר השמח בחלקו שנאמר (תהלים קכ"ח) יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא". האדם יכול לנתב את הצורה שבה הוא רואה את העושר ואת ההרגשות שלו לגבי סכומי כסף כאלה או אחרים. עשיר או עני הוא תוצאה של הרגשה ולכן ניתן לשלוט בתחושות אלו. ממילא נובע מכאן גם העיקרון המקדים במשנה באבות: "איזהו גיבור הכובש את יצרו שנאמר (משלי טו) טוב ארך אפים מגיבור ומושל ברוחו מלוכד עיר". גם הכעס הוא רגש, הנובע מיצר ולכן אנו מצפים מהאדם לכבוש את כעסו ולשלוט ביצרו. מעתה אין אתה יכול להגיד: "כל כך הרגיזו אותי", אלא "כל כך התרגזתי", הכעס הוא רגש ולכן הוא נשלט- והיהדות מצפה ממך לשלוט עליו. אומנם זה קשה, אולם זאת הצפיה.

ישנו עוד הבדל מהותי בין הצורך והיכולת לשלוט על רגשות לבין השליטה על מעשים- השליטה על הרגשות מצריכה פעמים רבות עבודה פנימית יותר ועמוקה יותר בנפש האדם. האדם צריך ל"שבת עם עצמו" ולנתח את היסוד לרגשותיו, ללמוד מה מוביל אותו למחשבות כאלה או אחרות ורק אחר כך הוא יכול לגשת לעבודה העצמית. מדובר על מכמניה הפנימיים ביותר של הנפש ולכן יש צורך בעבודה "פנימית" יותר- כאשר, כפי שציינו, לעיתים יש להשתמש בדרכים עקיפות או בגישה לא ישירה, אולם העיקרון הבסיסי הוא שהרגש נתון לעבודתו של האדם ולכן אנו צריכים לעבוד עליו.

כפי שכבר ציינתי בתחילה- העיקרון הזה לא מקובל על הפסיכולוגיה המודרנית (לפחות על רובה) והוא מוביל להבדל מהותי ביחס לעולם הזה ויחס אל אנשים אחרים- אולם על כך בשישעור הבא.